הבעיה

רבים מאיתנו הרגישו חסרי ערך, לא ראויים, בודדים ומפוחדים. הפנימיות שלנו מעולם לא תאמה את מה שראינו בחיצוניות של אחרים.

בשלב מוקדם התחלנו להרגיש מנותקים – מההורים, מבני גילנו, מעצמנו. התנתקנו בעזרת פנטזיות ואוננות. התחברנו באמצעות התבוננות תאוותנית בתמונות, צילומים וברדיפה אחרי מושאי הפנטזיות שלנו. התאווינו ורצינו שיתאוו לנו. הפכנו למכורים אמיתיים: מין עם עצמנו, מין ללא הבחנה, ניאוף, יחסי תלות ועוד פנטזיות. קיבלנו את זה דרך העיניים; קנינו את זה, מכרנו את זה, סחרנו בזה, מסרנו את זה חינם. היינו מכורים לתחבולות, להתגרוּת, לדבר האסור. הדרך היחידה שהכרנו כדי להשתחרר מזה הייתה לעשות את זה. “בבקשה תתחבר/י איתי ותעשה/י אותי שלם/ה!” צעקנו בזרועות מושטות. מתוך תאווה למנה הגדולה שתסדר אותנו, מסרנו את עוצמתנו לאחרים.

דבר זה יצר אשמה, שנאה עצמית, חרטה, ריקנות וכאב, ונדחפנו עוד ועוד פנימה, הרחק מהמציאות, הרחק מהאהבה, אבודים בתוך עצמנו.
ההרגל שלנו הפך את הקירבה האמיתית לבלתי אפשרית. מעולם לא ידענו אחדות אמיתית עם אדם אחר מפני שהיינו מכורים לבלתי אמיתי. הלכנו על ה”כימיה” הקשר שהיה בו את הקסם, כי הוא עקף אינטימיות ואחדות אמיתית. פנטזיה השחיתה את האמיתי; התאווה הרגה אהבה.

קודם מכוּרים, אחר כך נכי אהבה, לקחנו מאחרים כדי למלא את מה שהיה חסר בנו. הונינו את עצמנו שוב ושוב שהאדם הבא יושיע אותנו, ובמציאות הלכנו ואיבדנו את חיינו.

אם את או אתה מזדהים עם הבעיה, אולי תזדהו עם הפיתרון.
>> המשך לקרוא על הפיתרון שלנו כאן