שלום חברים
שמי שמואל ואני סקס-סוהוליסט, מכור בהחלמה בחסד האל בזכות תכנית 12 הצעדים, הקבוצות והחברים בתכנית – אתם!
🌑 בתוך תחתית התהום החשוכה בלעה אותי האוננות והפורנוגרפיה והפכו אותי לצל אדם. התייאשתי מהחיים, ולא נותרה בי אפילו טיפת אנרגיה לעמוד. חדלתי להלחם! ואז מצאתי את עצמי נופל באפיסת כוחות לזרועותיו המושטות של אלוקים מלאות חום ואהבה – התחיל הנס.
✨ התעוררות
אוננות, מבחינה ביולוגית, מתעוררת אצל רוב הנערים בגיל שתים־עשרה. כך היה גם אצלי. האם זה הרגע שבו "התעוררה לחיים" מחלת ההתמכרות שלי?
יש שיגידו: זה טבעי. זה חלק מההתפתחות הגופנית, הפסיכולוגית, הגברית. אנשי מקצוע ינסו לשרטט קו בין נורמלי לפתולוגי.
הם ישאלו: מתי בדיוק הפכה האוננות שלי מ"סקרנות מתבגרת" למנגנון בריחה, לפצע פתוח, להתמכרות?
אבל אני לא שואל את כל זה. זה לא מעניין מה שהם אומרים. אלו מילים חסרות חיים. אני שואל אחרת. אצלי – זה לא התחיל בגיל שתיים־עשרה. זה רק נגלה אז. היה בתוכי משהו עוד קודם. עמוק. חשוך. משהו שחיכה לרגע שבו הגוף יתעורר, כדי לחשוף מה שהנפש כבר נשאה בתוכה – אולי עוד מהרחם אולי עוד מלפני…
יש לי אישיות חולה! אני אדם עם נשמה טהורה אין סופית שלא חסר לה כלום בעולם. אבל האגו שלי ממציא חוסר, מדמיין שחסר לי משהו בחיים ושבלעדיו חיי אינם חיים. ואני בטוח שהוא צודק.
הנשמה שלי אין סופית וחופשית. אבל הגוף שלי מוגבל וסופי. בתוך כך הגוף שלי לא מקבל את הסופיות שלו. לא מוכן להודות במוגבלות שלו. הוא מתמרד נגדה. הוא לא מקבל את המילה "לא". הוא רוצה… ולא מוכן שיגידו לו מה לעשות.
זה תחילתו של אסון. הנפש שלי נתפסת ברצון שלי. לא מוכנה לשחרר…
"אני רוצה שוקולד, עכשיו!" היא צועקת.
"לא, אי אפשר עכשיו" משיבה אמא.
זה הרגע שהנפש שלי יוצרת בעצמה הרגשה מזויפת של חוסר מזויפת. כאילו בלי השוקולד הזה אני לא אוכל לחיות. הרגשה של חוסר קיומי נולדה בנפש שלי. אולי בכלל הייתה טבועה בי עוד קודם. דרך הידיעה שהגוף שלי מוגבל וסופי כבר קיימת בכוח ההרגשה של ה"חוסר" מול הנשמה האין סופית. האגו של הגוף לא מוכן לוותר לנשמה. הוא רוצה להראות לה שהוא גדול וחזק ממנה. הוא לא מוכן להודות במוגבלות ובחוסר שלו לעומתה. הוא לא מוכן להודות בתבוסה שלו ובצורך שלו לאלוקי. בחיבור שלו אליה, לנשמה. הוא רוצה להסתדר לבד, בלעדיה. מה שגורם לו לחפש למלא את החוסר הקיומי שבו ממקורות חיצוניים… ואצלי הנפש שלי חיפשה להתמלא מתאווה.
במקום להתמלא מיופיה של הנשמה הפנימית שלי, הנפש שלי חיפשה להתמלא מדברים חיצוניים, מיופייה של אישה יפה. וכן, מה אומר לכם. אישה היא בהחלט יצירת מופת. היצירה הכי יפה של אלוקים. הכי קרובה לאין סופי… אני רוצה אותה בתוכי, לבלוע ולהבלע בתוכה. להתחבר אליה בעוצמות.
הראש שלי ייצר תודעת חוסר! כאילו שרק יחד עם אישה אני יהיה שלם. ובלעדיה אני חסר אונים. זהו שקר של הראש שלי.
האמת היא שאני מושלם כמו שאני. אלוקים ברא אותי כאדם שלם ואני לא צריך כלום מבחוץ. בטח שאני לא צריך אישה. אם כבר אני צריך אישה זה כדי להעניק ולתת לה ולא כדי לקבל או לקחת ממנה. אבל הראש שלי חולה. ממציא חוסר ונמשך לזה ומעמיק את חווית החוסר.
את החוויה הראשונה שלי חוויתי בגיל 12. ואפילו לא הבנתי מה אני עושה. אבל חווית אוננות "רוחנית". אוננתי לראשונה בחיי והרגשתי שאני מתחבר לשלמות. היום אני יודע שזה היה שקר וזיוף אבל אז חשבתי שזה האמת, החוויה הייתה של חיבור לאין סוף. של "סוף סוף אני מלא"
טעיתי בגדול. דרך האוננות חיפשתי להתחבר לאין סוף שיש מחוצה לי וברחתי מעצמי. התרחקתי מהחיבור הפשוט לנשמה האין סופית שבתוכי. כמובן שמעולם לא הרגשתי מסופק. מעולם לא הצלחתי להתחבר לאישה. אי אפשר להתחבר באמת למשהו חיצוני. אי אפשר למלא חוסר שאינו באמת קיים במציאות.
אז אוננתי ומיד אחר כך הנפש שלי הרגישה והמציאה עוד חוסר ורצתה לאונן עוד ועוד ועוד במעגל בלתי נגמר. כל פעם שאוננתי התרחקתי עוד קצת מעצמי האין סופי וחיפשתי להתמלא ממשהו חיצוני. מחפש שוב ושוב לתפוס אוויר שאי אפשר לתפוס.
אוננתי בלי סוף, בלי גבול. יום ולילה. גבולות מוסריים שהיו לי נחצו בזה אחר זה. קמתי בעזרת אוננות והלכתי לישון מאונן. למעשה לא רציתי לישון., לא רציתי שום דבר. הדבר היחיד שרציתי בחיים היה לאונן… להתחבר! כל השאר היה נראה ביזבוז של זמן.
אנשי המקצוע יגידו לכם שאני מכור לאוננות ולמין. אבל זה לא האמת. אני בסך הכל רציתי להתחבר לאין סוף.
היום בזכות תכנית 12 הצעדים גיליתי את זה. גיליתי מי אני ומה חיפשתי כל חיי. חיפשתי להתחבר לאין סוף וחיפשתי אותו בחוץ.
אצלי זה התבטא ב"אישה". אצל אדם אחר זה יכול להתבטא בצורה אחרת. אצל אחד זה יהיה דווקא להתחבר ל"גבר" השני ימצא את זה באלכוהול, השלישי בסמים משני תודעה וכך הלאה… באוכל, בשוקולד, או במניעה מלאכול, במשחקי מחשב ווידאו, הרשימה אין סופית. יש שמאוננים בעזרת יצירת דרמות, לחץ… אוננות ברגשות.
כל אחד מאונן על משהו חיצוני אחר אליו הוא נמשך. מאונן עד שהוא מאבד את השליטה על חייו. מאבד את הדעת.
כשהפתרון לכל זה הוא פשוט ביותר להודות בתבוסה של האגו. להודות שאי אפשר למלא את החוסר הפנימי ממשהו חיצוני. להודות שאני מוגבל וסופי ולהתחבר לנשמה האלוקית, חלק אלוק ממעל שנמצאת בתוכי ממש. במקום לחפש בחוץ… במקום לרוץ ולאונן כדי להתחבר למשהו חיצוני. לגלות שהכל נמצא אצלי ושתמיד הכל היה לי בפנים.
הנשמה הטהורה היא בתוכי ממש ולא נמצאת בדמות "אישה" חיצונית יפה ומלאכית ככל שתהיה. במקום לאונן ולהתלונן על העולם החיצוני אני רק צריך להתחבר לטוב הזה האין סופי שנמצא ממש בתוכי ודרכו להתחבר לאלוקים האין סופי באמת. לאמת של החיים.
אם יש אלוהים – ויש – אז לא טעו בבריאה שלי. גם לא במחלה, אני לא טעות. אני חלק מתכניתו של אלוקים.
וההתמכרות שלי – האוננות והמין בחיי – לא נפלו אליי במקרה. היא נרקמה בתוכי כמשהו שמיועד להתגלות, כדי להוביל אותי למקום שבו אפגוש את עצמי מחדש. ואולי, דרכי, דרך בשרי – לגלות את אלוקים. אלוקים ששוכן בתוכי ואלוקים כל יכול בורא כל היקום.
המחלה הזו היא חיסרון צורב, כן. כשהיא לבד היא מובילה אותי לבור חשוך. אבל היא גם חלון. כי בדיוק במקום שבו היא מושכת אותי מטה – אני נדרש למצוא כוח אחר, גבוה ממני, כדי… לא כדי. אין כאן חיפוש של תוצאה או מטרה. רק הזיהוי שיש כוח כזה בעולם שאני יכול להתחבר אליו, לשהות בתוכו אפילו רק לרגע. להרגיש ולחוות אותו. בשבילי זה יותר מכל החיים. זה החיים עצמם. לנשום את אלוקים לגוף שלי לרגע אחד. אני לא צריך יותר מזה כלום! כך נולדה בי התעוררות רוחנית.
אז מצד אחד יש בי מחלה חשוכה ומגעילה שמובילה אותי דרך ריכוז עצמי לחפש למלא חוסר דמיוני ממשהו חיצוני. ואני קיבלתי את המחלה הכי מגעילה בשכונה. המחלה שלי שוכנת בצריף קטן בקצה הרחוב בשכונת המחלות חשוכות המרפא.
אבל מצד שני, היום אני יודע, ששם בדיוק נמצא המפתח שלי לאלוקים. היום אני לא מוכן להחליף את המחלה שלי עם אף אחד! אני אוהב את המחלה שלי כי רק בזכותה גיליתי את האין סוף האלוקי. וזה שווה לי יותר מכל הון שבעולם!
יש לי זכות להיות חולה! כי רק בזכותה אני יכול לבחור להתעורר כל יום ולהתחבר לאלוקים. אפילו קצת…
רוב האנשים, כנראה, יכולים לעבור חיים שלמים בלי לשאול על אלוקים. אבל אני – לא יכולתי. הכאב שבתוכי לא איפשר לי להסתפק במועט. אני חייב אור, אור עליון, שיחזיק אותי שלא אפול.
אני לא מדבר כאן תיאולוגיה. אני מדבר מחוויית החיים שלי. כשאני לא מחובר – אני קורס. כשהקשר שלי עם אלוקים ניתק – אני הופך להיות צל של אדם. כשאני לא מתפלל – אני הולך לאיבוד. כשאני בלי אלוקים – אין "אני".
היום, אם אני לא עושה את מה שאני צריך לעשות אני בדרך כלל מגלה באיחור שאני הלכתי לאיבוד. אני בלי לדעת מתחיל להתנהג כמו בהמה… לוקח לי זמן לזהות את זה. להבחין בכלל מה קורה איתי. ואז מבחינתי קורה איזה – נס! אני עוצר. שם לב ומבחין במצב שלי. מבין שהתרחקתי ושאני צריך לשוב אליו. לשוב הביתה.
🕊️ מהי אותה "התעוררות רוחנית"?
וויליאם ג'יימס תיאר אותה כך:
"פתאום – ללא כל אזהרה מוקדמת – הרגשתי נוכחות. נוכחות אוהבת. לא שמעתי קול, לא ראיתי דבר, אבל ידעתי – שאני לא לבד. הדאגות של שנים נמוגו. בכיתי. לא מפחד – אלא מאהבה. מאז – חיי השתנו. לא יכול להסביר. רק יודע: זה היה אמיתי."
לב טולסטוי, ממרומי שכלו וחכמתו, עבר דרך היאוש. דרך החבל. דרך חיפוש המוות.
והוא כתב:
"החיים שלי נעצרו. יכולתי לנשום, לישון, לאכול – אך לא היה טעם בכלום. שאלתי את עצמי: למה אני חי? ומה יקרה אחר כך – מוות? ומה יהיה אז? שום דבר! אז בשביל מה כל זה? מה הטעם בחיים הללו?
ניסיתי למצוא תשובות במדע, בפילוסופיה, באמנות – כלום לא סיפק אותי. כל ניסיון להבין בעזרת השכל שלי הביא אותי שוב לקיר של ריקנות. רציתי למות. חיפשתי חבל או רובה – כדי להיפטר מהכאב הזה.
ואז הסתכלתי סביב – ראיתי את פשוטי העם, אנשים בלי השכלה, שחיים, עובדים, אוהבים, מתפללים. הם מאמינים. הם לא חיים בשביל עצמם – אלא בשביל משהו גדול מהם.אז נפל דבר בלבי. הבנתי את זה פעם ראשונה בחיי, לא בעזרת השכל שלי, לא בעזרת מילים, פשוט הבנתי. התחלתי להתפלל. לא ידעתי למי. לא הבנתי מה. אך הרגשתי שאני פונה – ואני נשמע.
משם התחיל הכול מחדש. מצאתי אמונה פשוטה. והאמונה הזו – ולא התיאוריה ולא השכל – היא שהצילה את חיי."
💫 זו האמת. אין מה להסתיר.
יש בי כאב. יש בי משיכה אל תחתיות. הכמיהה לתאווה מושכת אותי כמו מגנט חסר מעצורים. האוננות "הרוחנית" המזויפת מול המסך או בלי מסך קוראת לי לבוא אליה.
האישה שחולפת ברחוב מדליקה בתוכי כמיהה עמוקה וקוראת לי ללא מילים "בוא… בוא…" התאווה לפעמים כל כך שולטת עלי שלפעמים אני מדמיין שמוכרת בחנות, קולגה מהעבודה, או סתם אישה ברחוב באמת מעוניינת בי ורוצה אותי כשלמעשה היא סתם מחייכת אלי או מדברת איתי מתוך נימוס. הראש החולה שלי מתרגם הכל לקיצוניות מינית ולתאווה גם כשאין שום קשר למציאות.
אבל ב"ה היום יש בי גם קול אחר, אמיתי יותר. קול שמבטא געגוע עז אל האור ואל הטוב שיש ביסוד העולם ושנמצא בתוכי פנימה. היום אני יכול לומר שהתאווה שאחזה בי ברשפי אש ההתמכרות לפורנו, אוננות ולמין לא נשלחה להחריב אותי – אלא לקרוא לי לשוב הביתה.
היום אני עוצר – נושם. וקורא בשמו. למדתי להכיר אלוקים חדש שאוהב אותי. למדתי להכיר בעובדה שאם אני קורא ומתפלל אליו – הוא שומע אותי. אני יכול גם לומר לו תודה!תודה על יום נקי! על נשמה טהורה שנתת בי. על יום נקי מבהייה בפורנו במסך כל הלילה. יום נקי ממין ומאוננות. יום נקי מרדיפה אחרי תאווה ואי שקט בראש. יום נקי מעייפות, מפחד ומחוסר שפיות. יום נקי מבושה, מאשמה, מחושך וייאוש. ואם אני מודה לו – אני כבר נגאל.
אני ממש מרגיש את זה! נושם את זה.
"תודה! אלוקים כל יכול, תודה! שאתה אוהב אותי בלי תנאי, ושאתה נותן לי גם עכשיו – ממש ברגע הזה – נשימה! אני אוהב אותך, זקוק לך, צריך אותך ולא יכול בלעדיך לעשות כלום ושום דבר!".
🙏 אז מה השתנה בי היום?
היום אני קם בבוקר ואומר תודה. תודה על יום נקי. על נשימה, על חיבור, על אור פנימי. אני כבר לא מקלל שהתעוררתי, ורוצה למות. אני לא רודף אחרי שמלות, מסכים או פנטזיות – אני מחפש אמת. ולא דרך עונש, אלא דרך אהבה וחמלה.
🕊️ ולך, הקורא/ת אותי עכשיו –
אם אתה סובל – דע: אתה לא לבד!
אם את סובלת – דעי: את לא לבד!
אם אתה נופל – יש דרך חזרה.
אם אתה עייף – יש מי שיכול לשאת אותך כשאתה לא מסוגל ללכת.
אין דבר כזה מאוחר מדי, גם אם נפלת עכשיו.
יש דרך!
אני מזמין אותך להצטרף אלינו.
ולמצוא דרך של ריפוי, של פשטות, של אמונה.
של תכנית – אבל בעיקר של לב פתוח.
מאוננות – להתעוררות.
מהפנטזיה – לנשמה.
מהחושך – לאור.
מחכה לך בקבוצה.
אוהב אותך וצריך אותך,
שמואל
הערה: כל הנאמר כאן הוא מעולמו ומניסיונו כוחו ותקוותו של הכותב בלבד. עם זאת שהכותב הולך בדרך תכנית 12 הצעדים, אין הנאמר כאן מייצג את תכנית 12 הצעדים. הכותב לא מייצג את תכנית 12 הצעדים הוא הולך ומיישם את התכנית. וכל הנאמר כאן זהו דעתו שלו בלבד.
רוצים לדעת עוד על גמילה מאוננות בשיטת 12 הצעדים >>
סובל/ת מאוננות וממחלת ההתמכרות? שמחים שמצאת אותנו!
מהיום, את/ה לא לבד יותר! נשמח לשתף אותך בפתרון שלנו.
בואו נתחיל >>
