למדתי להוסיף את המילים ‘באסירותודה’, בכל פעם שאני מודה בחוסר אונים ומצהיר על משך זמן נקיוני, למה? בשביל שתבינו, אני צריך לספר לכם מהיכן אני בא. תאמינו לי, אתם תהיו אסירי תודה כמוני…
נולדתי בשעה טובה ומוצלחת, כילד שביעי (ביום השביעי בשעה 7…), למשפחה חרדית סטנדרטית. אבא אברך, אמא אשת חינוך. ילד תוסס סקרן שאינו נח לרגע. אוהב בעלי חיים. גידלתי יונים, צדתי פרפרים, רעיתי אפרוחים, וביום טוב אף יכולת למצוא אותי רוכב על תיש. כשקיבלתי פרס (לעתים נדירות) פירקתי אותו לאחר דקות, מסקרנות. אחד מהזיכרונות המיניים הראשונים והמשמעותיים שלי התחיל מסקרנות. בגיל ארבע וחצי לערך הצצתי לגננת. נראה לי שרציתי להתחתן איתה. משאלה של לא מעט ילדים נורמליים בעולם. מה שלא נורמלי הוא שעד היום, אחרי שלושים שנה (!) אני יכול לתאר בדיוק מה היה שם. הזיכרון הזה חי אצלי.
תחושה חזקה נוספת בילדות הייתה חוסר השייכות. לא משנה היכן הייתי, חשתי כנטע זר, תלוש, לא מחובר לכלום. בכיתה ג’ (הגיל המשמעותי ביותר בעבורי), לאחר לבטים רבים, אזרתי אומץ ונגשתי לאימי, בזמן שהיא חתכה סלט, עם החלוק המשובץ ליד השיש. בחשש רב חשפתי בפניה את סודי הגדול ביותר. אמרתי לה שהיא לא צריכה יותר להסתיר. אני יודע. “יודע מה?”, שאלה, ממצמצת בעיניה מחמת הבצל שחתכה. “יודע ש… שאני מאומץ.”
היא פרצה בצחוק קולני וניסתה להוכיח לי כמה אני דומה לאחי ואחייותי (מה שנכון). אני לא נשארתי במטבח בכדי לשמוע את ההסברים המלומדים שלה. נמלטתי נבוך למחנה על העץ. בכיתי את נשמתי, הבטחתי להורי ‘האמתיים’ שאומר עליהם קדיש בכל הזדמנות… (כך נהגתי. במשך שנים אמרתי קדיש יתום בבית הכנסת) זעמתי עליהם שנטשוני במקום בו איני רצוי. מבחינתי, חשפתי את רגשותיי הנסתרים והמקודשים ביותר, וחוללתי. אני לא יודע כיצד אימי יכלה לנהוג אחרת. עובדה היא שלא חשפתי רגשות בפני אדם מאז.
אני מאריך בכוונה בתיאור העניין הלכאורה שולי הזה. עבורי הוא לא שולי כלל ועיקר. ילד בן כיתתי, היה משום מה ‘המוזה’ של אבא שלי. בכל דבר ועניין, ידעתי שאשאל – “מה ירחמיאל עושה?, אומר?, חושב…?” עד שלמדתי לפתוח משפט ב… “ירחמיאל אמר ש…”. וירחמיאל נטפל אלי. החל להתעסק באברי המוצנעים. תקף אותי מינית. עשה בי מעשי סדום. ניצל את כוחו המוחלט עלי בכדי לספק את תאוותיו החולניות. נלכדתי. לא היה לי עם מי לחלוק את הבלבול הגדול שלי. עם אמי המאמצת? אין מה לדבר. היא תצחק לי שוב. לשוחח עם אבא מאמץ, שאני לא מצליח לרצות, על המודל שלו לחיקוי? נו באמת. אין סיכוי שיאמין. וגם אם כן יאמין שהיה משהו, אני אהיה הנבל. יש מישהו שחושב שילד רגיש בגיל שמונה מסוגל להתמודד עם מעמסה שכזו על כתפיו הצעירות?
תוסיפו לקטסטרופה בהתהוות הזו מורה כושל עם בעיות משמעת חמורות בכיתה בכלל ואיתי בפרט – ילד תוסס במצוקה נפשית. התפרצויות זעם בלתי מרוסן הפכו לחם חוקי, והוא, מסכן שכמותו, ניסה ללמדני לקח. למען ישמעו ויראו הקריבני כקרבן ציבור, העמידני לעין כל, ונזף בי על ידי שבוחשת בכל, עד שיד כולם בי. כדי להראות איזה חדל אישים הנני, נעמד מולי, חיקה את קצב דיבורי המהיר ובאחת השתיקני לשנים רבות. הפכתי למגמגם כרוני שאינו יכול להוציא מילה. התחלתי לדבר עם הידיים בלבד…
חיפשתי דרכים להרגיע את עצמי ושלחתי את ידי בדברים שאינם שלי, בתחילה לא הבנתי את משמעות הדבר, אך חבטותיו של אבי (הגאון מוילנא כתב שעל גניבה חייבים להכות) הסבירו לי שזה בעייתי במקצת… נחבטתי על ידו קשות, ברגע של חולשה הוא העיף אותי על עגלתו של אחי הקטן ושבר לי אצבע, גם זה לא עזר, המשכתי, מעולם לא נתפסתי בשעת מעשה, החכמתי והתחכמתי, רק כח רצון אדיר, ההבנה שזה לא בסדר, מנעו ממני בגיל תשע (!) מלגעת עוד במשהו שאינו שלי.
ההורים שלי שמו לב שמשהו אצלי אינו כשורה, ההתכנסות, חוסר שיתוף הפעולה, הגמגום והמריבות האיומות שנטלתי בהן חלק, ולבסוף הגנבות, הדליקו אצלם את כל הנורות האדומות, וכך בפעם הראשונה בערך בגיל תשע ביקרתי אצל פסיכולוגית שטענה שיש לי ‘מטענים’, אני צריך לשחרר אגרסיות. תקשקש במחברת עם העיפרון בכל פעם שאתה כועס. אמרה. חרטתי, עד שקרעתי את כריכת המחברת, עד היום יש לי צמרמורת מחריטת עיפרון. נעשו לי מבצעים רבים, תוגמלתי ביד רחבה, אך חוסר הסיפוק שלי לא נתן לי לנוח, אימי הטובה הלכה מידי שבוע לקנות לי בולים, מילאתי אלבומים שלמים, אך ליבי נותר ריק שומם.
למרות כישרונותי צללתי אל בינוניות חלשה, צעדתי בשוליים, מנסה להפוך לבלתי נראה, למרות שהייתי בשליש התחתון של הכיתה מבחינה לימודית, בסקרנות רבה הפכתי לתולעת ספרים, קראתי הכל. כולל אינציקלופדיה שם אהבתי במיוחד את המילים הארוכות, נותן להם להתגלגל על לשוני, שם גיליתי גם את המילים שהורי מחקו. אותן מילים עם קונטציות מיניות. ניסיתי בכל דרך לגלות מה הן אומרות, חש בסנסורים הרגישים שלי שיש כאן ‘משהו ששווה בדיקה’. כמות המידע שרכשתי לא היתה מביישת אף נער חילוני מתבגר אך משהו בי היה עדיין תמים, לא חיברתי את המידע כולו לכלל תמונה אחת.
ואז הגיעה ‘חגיגת’ הבר מצווה, פחדתי מהדרשה ומהקריאה בתורה, אז לא תרגלתי, בנאיביות של מתבודד שכנעתי את עצמי שיוותרו לי… ואתם בטח מבינים שהתסכול של הורי היה בהתאם. את הדרשה נאלצתי לומר לאחד מרבותיו של אבי, האיש לא התחשב במאמצי המוקדמים עת שדאגתי שחברי כיתתי ישירו לי, ולמרות שאחרי מילה וחצי פשוט התיישבתי, הוא דרש את הדרשה, ומשהבין מאוחר מדי שאין סיכוי שיציל משברי המילים ומריסוקי המשפטים מאומה מפי כבר היה מאוחר מדי, וכך, עמוס ברגשות שליליים ביחס לעולם וליושביו צעדתי מעדנות אל הישיבה הקטנה.
בגלל שהשגתי ציונים בינוניים בלימודים הגעתי לישיבה בהתאם, למקום הראשון שקיבל אותי הלכתי. דווקא מצאתי נחמה בעיניו החומות של המשגיח. עד שאני באתי הוא כבר לא היה… כשחזרתי מבין הזמנים הראשון לישיבה מצאתי פריט לבוש במקלחת – היו משכירים את חדרי הפנימיה למשפחות אורחות, כשכולם עלו לבית המדרש טסתי בחזרה לחדר השירות ועטתי על המטמון כמוצא שלל רב, זו היתה הפעם הראשונה שאוננתי, לא הבנתי בכלל מה קרה שם, לא ידעתי שיש איסור כלשהו שכרוך במעשה הזה, הייתי מחובר בנשמתי לבעלת המלבוש הזה, הרגשתי לראשונה בחיי, שייך, כאילו באתי לבית הורי הביולוגיים, הייתי רגוע כמו שלא הייתי מעודי, עליתי ללמוד בבית המדרש בן אדם אחר, גבר. אדם בטוח שיכול לעולם. זהו זה מצאתי את הפתרון.
מהר מאוד העפתי את הבגדים הללו, קלטתי שמדובר באיסור וזרקתים רק כדי לחפשם כעבור שעות בתוך פח הזבל… לא יכולתי להיפרד, נדרתי שלא עוד ומצאתי את עצמי חייב ‘חומר’ משהו שאיתו אוכל לחוש מאוחד כמקודם. נואש חיפשתי ומצאתי, על חבל בקיוסק מזדמן מצאתי את חוברת הפורנו הראשונה שלי, גמרתי מרוב התרגשות עוד לפני שהצלחתי לפתוח אותה… גם אותה הטסתי לפח, גם אחריה חיפשתי… זה היה הדפוס, לקנות להשתמש, להיגעל להשליך לחפש וחוזר חלילה.
הייתי לכוד מהפעם ראשונה, מההתחלה אצלי, זה לא היה מין, לא היו שם הורמונים של נער מתבגר, היה שם צרי לנפשו הסרוטה של ילד פצוע. הבעיה היתה שהתרופה צרבה אף היא, אז מתוך תמימות נגשתי למשגיח וספרתי לו (רק על האוננות, בלי מילה על פורנו, חששתי שיעיף אותי) הוא נדהם מהפתיחות, החמיא לי, הציע שאגיד שמע ישראל על המיטה, ‘ואדווח’ לו מה קורה, אחרי כמה פעמים שדיווחתי על כישלון וראיתי ממבע פניו שהוא אינו מרוצה, סיפרתי לו שהצלחתי… כשראיתי איזה חיזוקים הוא נותן לי, המשכתי ‘להצליח’…
רדפתי אחרי פיתרון, כתבתי מכתב לאחד מגדולי הדור, תיארתי שם את בעייתי בפרוטרוט, המון מילים חמות קיבלתי שם, שנועדתי לגדולות (נו, מה אתם אומרים? הבנתם עם מי יש לכם עסק? לגדולות. לא פחות) לישון על הצד, להיות עסוק, לחשוב בלימוד, לדאוג לחברים טובים… זה לא הועיל. אחרי גמגום ארוך כחזן שהפך בניגונו המזהיר מנחה של יום רגיל למנחה של שבת, כשמגודלי שיעור ג’ באו ואיחלו לי גוט שבעס ביום שלישי בצהריים, רצתי לשירותים וקיבלתי שוב את גבריותי…
המשגיח הבין שאני כבר לא כל כך מצליח אחרי שהריח את ארוחת הצהריים במסדרון הפנימיה בשעה חמש וחצי לפנות ערב, הוא תמה מה לי ולמגהץ ההפוך שמחמם שניצלים באמצע סדר ב’… גמגמתי משהו על עלון שקראת וראיתי שיש עניין בשובבי”מ לצום… ושאני מנסה להתחזק ולכפר על הימים ‘ההם’…
ואז הגיע הפורנו המוסרט… זה זז, הייתי מהופנט. לא האמנתי שאנשים מוכנים להיחשף כך מול מצלמה. נזרקתי מהישיבה בגלל שלא יכולתי לעמוד בזמנים, לא ספרתי להורים, ויצאתי לסיבוב ברחובה של עיר, החיישנים שלי הובילו אותי לחנות לממכר סרטי פורנו. רגע אחרי שנכנסתי לחנות ברחתי ממנה, מנסה להסתיר את הפדיחה במכנסי… וכמו פרפר שטס אל האור, שבתי לשם למחרת, בשיעור א’ בישיבה גדולה הייתי עם אישה, הייתי חייב לממש את מה שראיתי בסרט, הייתי משוכנע שפעם אחת ולתמיד אלך עד הסוף, והזמזום הנורא בראש, מה שלא נותן לי ללמוד ולהיות רגוע, ילך ממני.
בדומה למה שכתוב בספרות, הדרך היחידה להרגיע את זה היתה לעשות את זה, אבל גם קצת שונה, כי אני לא נרגעתי, נגעתי נסעתי, כל פעם שהתחלתי, לא עצרתי, שיכור תאווה, איבדתי שליטה עליה, כבר מהאוננות הראשונה , ‘הפשוטה’, לא יכולתי לבחור כלום בקשר לתאווה, אני לא יכול איתה, לא יכול בלעדיה, אין לי לאן ללכת. ואז הברקתי, מצאתי פיתרון, אתחתן, שכנעתי את הרב שלי שגילי הצעיר לא יהא לרועץ, את ההורים המפוחדים שלי גררתי לגדול הדור שתומך בנישואין צעירים, וכך למרות שעקפתי בני משפחה מבוגרים ממני, מצאתי עצמי עומד לחופה עם הבחורה הראשונה שפגשתי, שנים לא מעטות לפני הגיל שמתחתנים במגזר שלנו.
לכלתי הסברתי ש’מיציתי’ את עולם הישיבות, הגיע הזמן להפוך דף, כך התכוונתי לעשות וכך עשיתי, לא דמיינתי לרגע מה הולך להיכתב בדף הזה… כמה שבועות אחרי החתונה אוננתי, כשאשתי בהריון עם הצאצא הראשון שלנו הייתי עם אישה נוספת, ומכאן התרסקתי, באישיות, באנושיות, איני מתכוון רק להחמרה חסרת רחמים בצורת השימוש, הפכתי ליצור חסר רסן, איש לא מנומס, פוגעני, מזלזל בקרובים ביותר אליו, פריץ. דורס, שחקן, אדם עם פרצופים שונים, מסכה לכל ארוע.
למרות שבסך הכל חיינו לא רע, מעת לעת יזמתי מריבות עם אשתי על כלום רק כדי להדק את שליטתי בה, הואלתי בטובי לשפר את יחסי אליה אם תרד ממני ותתן לי לעשות ככל העולה על רוחי, ואומללה זו ענתה אמן על כל גחמה, קיבלה ממני את פרורי תשומת הלב, שמחה עליהם כמוצא שלל רב, פחדה לומר את שעל ליבה באמת. והמשיכה להתפלל…
הפכתי למלך הצ’ט, היתוש העסוק בביצה, דילגתי מקשר חולה למשנהו, וגם מקשרים מקבילים לא משכתי את ידי, מחפש נואשות את הדבר הבא, את מה שיעצור אחת ולתמיד את מחול השדים הזה, פיצול האישיות הזה, התיש אותי, המאבק בין הדמות התורנית והמפלצתית עלה כל הזמן מדרגה וחיסל כל חלקה טובה ממה שפעם רציתי להיות. לא יכולתי לשאת את עצמי עושה את שעשיתי, ולא יכולתי לשאת את עצמי בלי זה. מה עושים? מחפשים את הדבר הבא, מה שבאמת יתן לי את הסיפוק ואז אנוח, ארגע.
פגשתי את התחתית הרגשית שלי ברגע מכונן, חזרתי מניחום אבלים אצל משפחת אדם שהיה קרוב אלי, ושוב הייתי שם, משחר לטרף, ידעתי שאני אבוד. זו שפלות איומה. חזרת מבית שמלאך המוות ביקר בו ואתה הולך, לאן? לבקר אותו בעצמך?! תתעורר. זעקה נשמתי. וזעקתה נשמעה שם למעלה, חוברת לזעקת אשתי היקרה, בוקעת רקיעים מכופפת חומות גבוהות, וסודקת דלתות נעולות, וזרזיף של חמלה ורחמים גדולים ניתז לעברי והתחלתי את ההחלמה.
לא היה קל, לקח זמן עד שהבנתי את מלוא הנזק שחוללתי באישיותי, עד שיכולתי לקבל את העובדה המצערת שהתנהלותם של הורי עזרה לי להיות מי שאני, אבי צרב לי באישיות אלימות, מאימי חיפשתי חום והערכה ומשלא מצאתים שם, חיפשתים בבורות נשברים שלא יכילו המים, תחילת הדרך הרגישה כטיסה מהירה ברכבת הרים, רגעים שטיפסתי על קירות חלקים, היו רגעים אחרים של נסיקה לגבהים, ואז שוב, צניחה, לרגעים חשתי כמו במהלך טיפול שורש ללא הרדמה, משל נזקקתי לניתוח והאפידורל לא השפיע, אין מורפיום בנמצא, כל החושים פועלים ובמלוא המרץ. אבל המשכתי ללכת, לצעוד, בכל פעם שכשלו רגלי חשתי בידו התומכת של בוראי סועדת אותי.
אט אט זזתי מהגהינום, קשיי תחילת הדרך היו מאתגרים במיוחד, בעבודה, בבית, עם הילדים ובמיוחד בזוגיות, המריבות עם אשתי הפכו לחמורות יותר, בהחלמה. בכל פעם התנתקנו בתחושה שהבסיס המשותף צר יותר, לימדו אותה לעמוד על שלה, לקחת את המקום שהיא ראויה לו, ולי זה היה חדש, לא הייתי מסוגל לשחרר, הציעו לנו לזהות את המריבה כשהיא מתחילה, ואז להתנתק, לקחת ‘טיים אאוט’ – פסק זמן – לסמן את דוגמת האות טי – T – יד ימין תקועה בתוך כף יד שמאל, ואני, חייב לתקוע את המילה האחרונה, ואז לסמן את הטיים אאוט…
באקט ילדותי של אדם הזוי ונואש, החלטתי ללמד אותה לקח, שבת שלימה לא אכלתי את האוכל שלה… מאכלי ‘הטעים’ היה חלה, קטשופ וטונה… להוכיח לה שאינני זקוק לה, והיא, צדיקה, סבלה בדומיה, המשיכה להאמין ולהתפלל, ספגה באומץ את שלל הביזיונות, ידעה שאין חלק בטירוף, זקפה ראשה התמיר כנסיכה אמיתית, לא נכנעה, הרטיבה בדמעותיה את הכרית והמשיכה לצעוד עימי, יחד.
אני לא מתווכח עם תוכנית 12 הצעדים כי אצלי זה הצליח, מחתול רחוב הפכתי לבן בית, ובמקום לחיות ככלב נטוש עשה ממני הבורא אדם מהישוב, לקח אותי אבאל’ה אוהב מהביוב, שלף אותי עם פינצטה רגע לפני האבדון ורחץ את צואתי, מפאת כבודכם לא פירטתי על הריח הנורא של הג’ורה בה הייתי. הצחנה הבלתי נסבלת של אדם המשוכנע שהוא צודק, ובשם צדק זה, יכול לעולל הכל לכל.
הכרת התודה אוסרת אותי אל אבאל’ה שלמעלה. לא אוכל למנות רוב הטובה שעשה עימי אבי האוהב, אתחיל במעט, על קצהו של מזלג, באמצע שנות העשרים של חיי דימיתי לרגעים שעברתי מסלול שגם אנשים בני תשעים לא חווים, הרגשתי זקן, עייף מהחיים, תשוש נפש, וקיבלתי הזדמנות שניה. כמה בני אדם זוכים בפיס פעם אחת בחייהם? ועוד בפעם השניה? מה ביקשתי? לחיות בשקט בלי תאווה. וקיבלתי. אוהו כמה, בשפע, ברוב חסדו פתח הבורא כל מקום בחיי האישיים שלי ושיפר אותם ללא הכר, בתחילה, היכולת לחיות ללא תאווה, בלי לפעול עליה כשהיא דורשת את שלה, שזה נס שדובר בו רבות ועוד יסופר לפני כל מי שזה יכול להועיל לו.
אני כותב בדמעות תודה על שיקום הריסות ביתנו, על אשתי, עדינת נפש שכמותה, שהאמינה בי גם כשלא האמנתי בעצמי, על שבטוב ליבה ונשמתה האציליים פרשה זרועותיה ואמרה מלאת להט, בלב רותח, “ברוך הבא. סוף סוף תוכל להיות מי שאתה רוצה, לא אתן לאחרת להנות מפירות ההחלמה”.
צדיקה מיוחדת זו מאפשרת לי לעשות הכל למען ההחלמה, ללא הגבלה מצידה. האוכל להתעלם ממתנת החינם בדמות הילדים החינניים והבריאים שחנני הבורא, מהיכולת לעבוד ולהתפרנס בכבוד. מהיכולת לסלוח. כן לסלוח גם לאלו שקראתם למעלה על הכאב שהביאו לחיי. היום אני יודע שכל השביעין חביבין, ברור לי שהמסע הפרטי שלי יכול להועיל לאחרים.
לקח לו הבורא נווד, בן בלי בית, פצוע וחבול, שמכף רגלו ועד קדקדו אין בו מתום, ואמר, אראה מה אני יכול לעשות איתו, למען רבות מופתי וגדל שמי בקרב הארץ.אשיר לך, אבא, אזמר לך, אשיח בכל נפלאותיך עימי, תחת כל עץ רענן, לא ארתע מלספר לאיש מה עשית ממני. ברוך הוא שבראני לכבודו ונתן לי חיים טובים והבדילני מהתועים.
הערה: כל הנאמר כאן הוא מעולמו ומניסיונו כוחו ותקוותו של הכותב בלבד. עם זאת שהכותב הולך בדרך תכנית 12 הצעדים, אין הנאמר כאן מייצג את תכנית 12 הצעדים. הכותב לא מייצג את תכנית 12 הצעדים הוא הולך ומיישם את התכנית. וכל הנאמר כאן זהו דעתו שלו בלבד.
