בזיכרון הראשון שלי אני בן שלוש, מטייל עם אמא שלי. אנחנו יוצאים מחנות תכשיטים, אני מתבונן בה והיא כל כך יפה ונשגבת עבורי. הרגע רכשה לעצמה מדליון, מעוטר בציור של אישה עם מבט נוגה מלא חום, חמלה ואהבה שמביט בי, ואני רק בן שלוש וקולט את כל זה. מדהים! לא? בגיל כל כך מוקדם האלרגיה למין כבר ‘קרצה’ לי: הנה אני פה!!! לא ברור לי אם היא נרכשה במהלך חיי או שנולדתי איתה. מה זה חשוב? היא כאן לגמרי. חיה ונושמת, לעיתים מנומנמת, לעיתים בועטת ולעיתים מקיימת בי טרור.האלרגיה שנדלקת ברגע מתשוקה, מפנטזיות, מרומנטיקה, אקסטרים של התאהבות, אקסטרים מגניבת מבט או פלרטוט וכמובן מפעילות מינית.
כל אלה הפכו להיות טעם חיי במשך שנים רבות.
קוראים לי נ’ ואני מכור למין. נקי ומפוכח 7 שנים. נמצא בתוכנית בכל זמן הניקיון. אני אסיר תודה על כל המתנות שבהם זכיתי בדרך ההחלמה.
אנסה לשתף אתכם ולספר מאין באתי.
גדלתי בבית שבלט בו הניתוק מהרוח ומהרגש, בכל פינה שלט חוסר איזון. אני זוכר את אימי רגועה ונינוחה, שלווה ונעימה, ופתאום – ללא התראה מוקדמת – הופכת לזועמת, צועקת, משפילה ומכה. ואני בן שלוש, מנסה לקרוא אותה דרך הבעות הפנים, דרך טון הדיבור ובכל דרך אפשרית. כבר אז הייתי במצב של דריכות גבוהה ומתמדת, במצב של מתח שלא נגמר ולא מרפה – כי אין לי את האפשרות להוריד ערנות. אני במצב הגנתי מתמשך ואני רק בן שלוש. כתוצאה ממצב זה התחלתי לפתח דפוסים והתנהגויות שונים בכדי להרגיע את אימי. כיצד? הפכתי להיות מצחיק, מקסים, מְרַצֶה וכל הזמן ערני כלפיה וכלפי הצרכים שלה – רק שלא תתרגז ושלא תכנס למצב תוקפני. השתדלתי שיהיה לה טוב בכדי שלכולנו יהיה טוב ושקט. זהו מצבי התמידי כבר מגיל שלוש.
כל בעל רכב יודע ומכיר כי לכל מנוע חייבת להיות מערכת קירור בכדי שהרכב יוכל לתפקד. היכן מערכת הקירור שלי? איך אני אתפקד? (שאלות אלו נשאלו רק בזמן ההחלמה. בזמן פעילות המחלה הן כלל לא עלו) אסביר עצמי במילים פשוטות. הכל מורכב, קשה ובעיקר עמוס מאד. אני מפתח קוצר נשימה קשה (אסטמה) מגיל 4 חודשים. מדהים איך שהגוף לא יודע לשקר, להתכחש, להסתייג. הגוף מגיב מייד! כשבגרתי, חקרתי מעט את נושא קשיי הנשימה שהיו לי, ומצאתי מחקרים האומרים שקשיי נשימה או אסטמה אינם אפשריים בגיל כה מוקדם. היום ברור לי שזו הייתה תגובה למצוקה קשה מאד. מצוקה שדרשה, באמצעות הגוף – חום, דאגה, אהבה ושמירה, וכך קיבלתי את מה שנדרש לי כל כך. רק כך המנוע שלי קיבל קירור והצלחתי לתפקד.
בהמשך, האלרגיה החלה לצוץ בצורה משמעותית יותר ויותר. היא הייתה מופיעה בדמות המושיעה שלי והביאה איתה גלי הרס שהלכו והחריבו את גופי, נפשי ונשמתי מכל הבחינות. הפכתי לנכה אהבה, ילד סובל וחסר שביעות-רצון כרוני. האלרגיה נתנה הקלה באמצעות אוננות, קשרים, אלימות, תוקפנות, איסוף חומרים ועוד. היא נתנה רגיעה למנוע שלי שהיה עמוס כל כך. היא הייתה הפתרון למצבי הנפשי והרוחני, ואני רק בן עשר. האלרגיה היא טעם החיים. שָם האושר, שם פסגת החלומות. שם – ברומנטיקה, בפנטזיות, באיסוף חומרים. בכל ביטוי אפשרי שיזין אותה…
האלרגיה הופכת להיות מחלה כרונית שרק מתקדמת ונוגסת בחיי. היא הופכת לרודן, לשליט על נפשי ורוחי. מעתה והלאה אדבר דרכה, אפעל בהוראותיה, אסתובב רק עם מי שיזין לי אותה. אני והיא הופכים אחד, למרות שלא כך אלוהים התכוון כשהוריד אותי לעולם. ולעיתים, בתוך כל אי-השפיות הזה, אני זוכה לחסד אלוהים, לטיפות של שפיות בהם אני נוכח, בהם אני רואה אותי ואת המחלה כנפרדים. מיד, באינסטינקט אלוהי, אני ממלא את הרגעים הללו בתפילות לישועה וכל כך נהנה משקט אמיתי שמציף את נפשי ורוחי, ושוב אני נחטף אל המחלה במלוא הכוח כשרגעים אלו מסתיימים. היום אני יודע לפרש רגעים אלו כדיבור ישיר של אלוהים אליי, ואני כל כך אסיר תודה שהוא לא ויתר עלי והשגיח עלי בכל רגע ורגע.
בגיל 12 אני מתחיל להציץ בפורנו. לצפות, ובהמשך להיות שותף במעשים מגונים ואף ליזום אותם. המחלה מתקדמת, ובגיל 14, בנוסף לשאר השימושים, אני מתחיל בהליכה לזונות וקיום קשרים מיניים נצלניים. זה לא נגמר. התביעה של האלרגיה הולכת ומחריפה. אני מקיים קשרים עם בנות וכולן מהוות אובייקט עבורי. אובייקט למילוי צרכיה של המחלה. בתוך הקשר אני מנוהל ממחשבות: “האם היא אוהבת אותי?”; “עד כמה היא אוהבת אותי?”; “מה היא תהיה מוכנה לעשות עבורי?”. זהו יסוד הקשר ויחד איתו: הליכה לזונות, צפייה בפורנו, אוננות. הניתוק ממנו באתי הופך לחיי. אני בן 15, מבחינה פיזית בלבד. מבחינה נפשית-רגשית-רוחנית אני מתנהג כמו תינוק בן 3 ללא מוצץ. ההתנהגות שלי נעה בין זעם ובין אושר, בין ריצוי ובין אי-נראות, בין שייכות לחיים ובין ניכור וניתוק. קטבים ופערים הם חלק מהמחלה, כך למדתי בהחלמה. קטבים אלו מסוגלים להוציא אדם מדעתו. אלו קטבים קיצוניים כל כך, שלא ניתן להתנהל בתוכם. הלכתי ונסגרתי עוד ועוד. חוסר אמון ואינטרסנטיות אפיינו אותי. פחד תמידי ליווה אותי – שרק לא ייוודעו מעשי. ולכן הייתי עוטף את עצמי בהומור, בריצוי וכדומה. חייתי בתוך הכלא של עצמי ולא היה לי מפתח לשחרור.
סבל. סבל. סבל.
ברחתי לפנטזיות ולדמיונות וכך קיררתי את המנוע שלי, רק על מנת שאמשיך להתקדם. אני בן 18 והמחלה הופכת אלימה יותר. המין הופך תכוף יותר והמחלה מספרת לי שאם לא אשתמש ייתכן ואמות. השימוש בתאווה כולל כעת ניצול והתאהבויות – המוסר שלי בשפל נוראי. המחלה הערמומית מספרת לי שאני ‘גבר שבגברים’. שאני כובש ואהוב ויכול לעשות ככל העולה על רוחי. כך הפכתי להיות ‘מלך העולם’ ברגעי השיא וברגעי השפל אני זועק מכאב ומסבל. הריקנות בתוכי הולכת וגדלה ושוב אני מקרר את המערכת באמצעות שימוש נוסף בתאווה. הפכתי למכור למין ואני לא יודע את זה. הראש שלי מספר לי שיש לי יצר מוגבר, מעין תיאבון מיני רב עצמה, ואני נוהג כדרך הטבע. ברגעי חסד אני יודע בתוכי שיש לי בעיה, שאני חריג, אבל מיד אני מתכסה בחשיבה רציונאלית, שרק אם אמצא את האחת – הכל יהיה בסדר. כאן הבעיה וכאן הפיתרון, באחת שתגיע. היא האחת שתגאל אותי מייסוריי ותדע להעניק לי את השקט הזה שאני מכיר מפעם. את טיפות השלווה להן זכיתי בגיל 11. אני נוהג בנשים כמלכות ואני העבד, ולעיתים זה מתהפך ללא כל הודעה מוקדמת ואז אני העריץ והן השפחות, שזוכות ביחס מזלזל ומשפיל. ורגע לאחר מכן שוב אני העבד המשרת והן הגברות. חוסר האיזון שולט בי. כל אירוע או התייחסות אלי מקבלים מימד דרמטי, אלים, זועם, נקמני או , לחילופין – אידיאליסטי וותרני. המנוע שלי עובד על 10,000 סיבובים לדקה. אני רותח-בוער-בודד-סגור ולכן שב לפתרון המוכר והידוע, כי אני חייב לקרר את המנוע בכדי לזוז. אני עובר לשימושים אינטנסיביים וכבדים בתאווה. ימים שלמים של צפייה באינטרנט, שיטוט ברחובות וחיפוש אחר קשרים מזדמנים. האובססיה משתלטת עליי לחלוטין ואני מתחיל להתפלל לפתרון. לשחרור מהטירוף. ומנגד הרציונל מספר לי שזה רק בגלל שלא מצאתי את האחת. ושוב אני תולה תקוות ב’אחת’, מאמין ששם הפתרון שלי, ועל זה מתפלל וממשיך לחיות בהרס עצמי. באותה התקופה, אסיר תודה לאלוהים על כך, אני עובד ומוערך. עבודה זו היא חלקת השפיות שלי כשבשאר חלקי היום אני סובל וסובל. בגיל 33 אני כבר נשוי עם 2 ילדים והפנטזיה על ‘האחת’ שתגיע ותעשה אותי בסדר נמוגה לי. כעת ברור לי שיש בי בעיה אדירה ואני מנסה למצוא לה פתרון. אני הולך למטפלים וזה לא עוזר! מתאמן בחדר כושר כל יום במשך שעתיים וזה לא עוזר! מתחיל חזרה בתשובה וזה לא עוזר! צם ימים שלמים וזה לא עוזר! מלא באשמה, בושה, שנאה עצמית, תסכול ובעיקר מתחיל להתמלא בנורא מכל – בייאוש. מתפלל לנס אלוהים. אני צריך נס. לא פחות מזה. כל הזמן הזה אינני יודע שיש דבר כזה התמכרות למין. חשבתי שהתמכרות היא רק לסמים ולאלכוהול. אלמלא הבורות, יכולתי לחסוך לא מעט שנות סבל. אני בן 35 וקשיים אדירים קיימים בכל המישורים בחיי. בעבודה: אני מפוטר בפעם השלישית בתוך שלוש שנים; בזוגיות: בלתי נסבל! אשתי סובלת מתהפוכות מצב הרוח שלי; בהורות; בפרנסה; ביחסים עם חברים. היכן שאני שם את היד אני מוצא בלאגן, חוסר שקט, חוסר איזון. כמו אנייה בסערה בלתי פוסקת. הייאוש מתחיל למלא כל פיסה טובה בנפשי וברוחי. הנורא מכל דופק בדלת. לנורא מכל יש פתרון עבורי, יש לו הבטחה!!! בוא נגמור עם זה, נסיים את החיים האלו. די! מספיק! כבר הבנתי במה מדובר לא? ייאוש, בדידות, רגשות שליליים, סבל, סבל ועוד סבל. ערב אחד זכור לי במיוחד: אני נלחם בייאוש, נוסע לקבר רבי מאיר בעל הנס ומתחנן לנס. אני יודע שאני צריך נס, אני זקוק לישועה, אך לא ברור לי מהם? כמו עיוור ללא מפה שמסתובב לבד ומחפש יעד. אבוד לגמרי. מדהים, שכשנותנים מקום לנשמה היא יודעת במדויק מה היא צריכה ורוצה. הנשמה שלי הייתה צריכה נס. עברו מספר חודשים והנס הגיע. שלחו אותי מטעם העבודה ללמוד מהם 12 הצעדים. מעין קורס של 3 חודשים. לא מדהים??? מיד הבנתי. מיד הנשמה שלי נפתחה. אלוהים שלח לי את האנשים שכל כך חיפשתי במשך הרבה שנים. אלוהים הביא אותי לתוכנית והראה לי שלבעיה שלי יש שם, יש לה מאפיינים ויש לה פתרון. מכאן נדרשתי לבצע עבודה, לקבל עלי את התוכנית, ורצתי אליה בכל הכוח עד עצם היום הזה. למה? כי כל כך סבלתי, סבלתי מספיק!!! החברים בתוכנית לימדו אותי כיצד לחיות. איך להיות אבא, בעל, עובד מסור, מוסרי. מה מותר לי ומה אסור. הגעתי לתוכנית ילד בן 3. אני עדיין גדל ועל כך אני אסיר תודה. השקט החל להתפשט. רסיסים של שלווה הפכו לטיפות ואחר כך לגשם נהדר. למדתי לחיות כל יום – רק להיום, ולא להתעסק במה יהיה. למדתי אורך רוח. כמכור פעיל רציתי שהכול יהיה מזומן כאן ועכשיו, והנה אני לומד איפוק, סבלנות, הקשבה, אמפתיה, איזון. כיום, הנני אסיר תודה על שנות סבל שנחסכו ממני, ובעיקר מילדיי האהובים והיקרים. התאווה אינה קללה – זו מחלה שיש לה פיתרון! רק להיום אבצע את התוכנית. רק להיום אזכור מהיכן באתי. רק להיום אהיה אסיר תודה.
