אני העניך, ואני סקסוהוליסט.
אני עד היום מרגיש נחיתות כלפי אס-אנון. מרגיש שמסתכלים עלי מלמעלה למטה. אני לא מרגיש נוח איתן.
אני מכריח את עצמי לדבר איתן, אבל עד היום אני מרגיש שהכאבתי לאשתי נורא ואני מרגיש בושה עמוקה על איך שהתנהגתי לאשתי, ז"ל, ומה שעשיתי לה. וכנגד כל אישה שיודעת מי אני. אני מתבייש.
אני רוצה להגיד משהו, קשה להגיד את זה אך זו המציאות. בזה שאני נקי יותר ויותר שנים, כך הראש שלי מתנקה יותר, מתפכח יותר ואני מכיר יותר ויותר בבגידה, בבגידות ובהתנהגות המשפילה שהתנהגתי עם אשתי. יותר ויותר כואב לי.
אני חשבתי פעם, עשיתי צעד 9 וחשבתי שזהו זה, וחשבתי שמגיע לי צל"ש מאשתי.
אשתי ניסתה בכל כוחה להתנהג איתי בדרך ארץ. קשה לי להגיד את זה, אבל אני אגיד את זה. היא אמרה לי לכל אורך החיים שלה, שהפצע לא נרפא.
אתכם אני יכול לדבר ולומר 'כן הייתי חולה'. 'כן, אבל…'.
אסביר: אם הייתי נוהג במכונית והייתה תקלה בברקס והייתי הורג מישהו, היה כואב לי מאוד, נכון? היה נהג אוטובוס לא מזמן, שדרס שתי ילדות בגלל תקלה והן נהרגו. הנהג רצה אחר כך להרוג את עצמו.
כך אני מרגיש כלפי עצמי. אני הרגתי את אשתי. אני אמנם הייתי חולה, אבל גרמתי לה למוות רגשי. דרסתי את הלב שלה. זה אולי לא טוב שאני ידבר ככה לחברים חדשים, כי חברים חדשים צריכים לדעת שאם אני אהיה נקי, הכל יהיה בסדר.
באמת הקב"ה שמח במה שאני עושה היום וגם אשתי המנוחה קיבלה אותי, וניסתה בכל כוחה לעבור על זה, אבל, היא אמרה לי תמיד שהפצע נשאר פתוח.
יש נשים באס-אנון שהיום שמחות שנשואות למכורים. יש נשים כאלו. אשתי לא רצתה ללכת לאס-אנון ואף פעם לא הגיעה לזה. אני לא יכול להאשים אותה. היא לא חייבת לי את זה. אף פעם לא היתה חייבת לי את זה.
אני חייב לשאת איתי את המסר שאני הייתי הבוגד עד לקבר. אני חושב שזה הצעד 9 שלי. גם לאשתי ואולי יותר מזה גם לאבא שלי, לאבא אוהב שלי שבשמים. אבא טוב שלי שנתן לי את המחלה הזו.
עשיתי ממנו צחוק – מי יודע כמה זונות רחוב היום מדברות על הדתיים והחרדים. הן בטח אומרות "הם בלופרים שקרנים. הם משתמטים מללכת לצבא, אבל הם הולכים לזונות".
זה מחייב אותי לשאת את המסר ולומר לאבא אוהב שלי, לאלוקים שבשמיים שאני מודה לו מקרב לב ואני מנסה לכפר בכל כוחי.
הוא מקבל אותי. הוא עשה איתי ניסים כאלו שהם יותר מיכולת אנוש. ממילא, אני רואה שהוא מקבל אותי, אך זה לא פוטר אותי, וזה לא נגמר. זה לכל החיים. ביום שאני אפסיק לבוא ל-SA, אני מכחיש את התאווה שלי שאותה אני נוטה לשכוח.
אני אומר את זה כיוון שאני קצת יותר מבוגר, אני היום בן 67 ולהיכן שאני הולך, ברוב הקבוצות אני ה'סבא'. ברוב ההצבעות במצפון הקבוצתי, אני תמיד במיעוט. ברוב הדברים, הצעירים חושבים אחרת ממני.
לפעמים, באה לי מחשבה 'מה אני מחפש פה'. פגשתי חבר בסופרמרקט ושאלתי אותו איפה הוא, מה שלומך, לא ראיתי אותך הרבה זמן. אז הוא ענה שהוא כבר עבר את הגיל הזה. הוא כנראה לא נקי וזאת היתה כנראה התשובה השקרית בהכחשה שלו.
אני מבקש מאבא שיעזור לי להישאר ב-SA. דיברתי מקודם על הצעד הראשון, אני רוצה להמשיך הלאה בצעדים.
בצעד הראשון, אנחנו מתחילים. זו האנרגיה שלי. כמו שאוטובוס ללא בנזין, אינו נוסע. הבנזין שלי זה הצעד הראשון. ללא הצעד הראשון, לא זזים קדימה.
בכל פגישה שאני הולך, אני אומר לעצמי, שאני בצעד ראשון. זה מזכיר לי שיש לי מחלה שעלולה להתפרץ וזה דוחף אותי לעבוד את שאר הצעדים.
בואו נדבר על הצעד השני – "הגענו להכרה שכוח גדול יכול להחזיר אותנו לשפיות". אני זוכר שהייתי נקי בערך 6 חודשים. ישבתי במפגש, ובכיתי. הרמתי יד ואמרתי שאני לא רואה איך אני יכול להמשיך את החיים ואיך אני יכול להחזיר את שמחת החיים שלי.
לא רציתי להשתמש. אבל לא האמנתי שאוכל אי פעם לחייך בחיים שלי. זה היה בכנסיה ובקבוצת AA. לא ראיתי כיצד אני יכול להמשיך את החיים שלי. לאחר הפגישה ניגש אלי מישהו, גוי. שאל אותי: "אתה יהודי דתי? יש לך קשר עם כוח עליון? אני צריך להגיד לך, איפה הצעד השני שלך? אין לך שום 'קשר'? איפה 'הקשר' שלך?". הוא נתן לי זבנג בראש. הוא עורר אותי. מה קרה לי? הוא צודק.
הלכתי הביתה התחלתי לבקש מאבא שלי שייתן לי שמחת חיים. גוי אחד היה שליח מאבא שלי, לתת לי את המסר שלו, שאני לא יכול. אבל הוא יכול. אני רציתי למות. ולא רציתי להשתמש. אבל בכיתי כל יום, כל היום. התחננתי מאבא שלי שיקח את החיים שלי כי אני לא יכול להמשיך ככה.
הגוי ההוא אמר לי, מה איתך? יש פה אבא. יש פה אלוקים. תבקש ממנו. התקשרתי לספונסר שלי וסיפרתי לו את זה והוא אמר לי, נכון. הוא צודק. הגיע הזמן שתתחיל לסמוך עליו, על ד', שהוא יכול להחזיר אותך לשפיות. השפיות שלי זה להאמין שתהיה לי שמחת חיים בלי להשתמש.
עד אז, כל יום ביקשתי ממנו שימית אותי. מצחיק מאוד ושמח אני מאוד היום, שאת התפילה הזו הוא לא קיבל. אבא, מותק, קיבלת רק את התפילות שטובים לי, אבא, אתה כל כך טוב אלי. אני אוהב אותך שאתה כל כך טוב אלי.
בצעד השלישי אמרתי לספונסר שלי שזה יותר מדי כבד בשבילי. אני בן אדם דתי. אני בעצם מאמין בתורה מסיני, ואם אני מקבל על עצמי את צעד 3 אז אני צריך לקבל על עצמי מחדש את כל הדת ואת כל המצוות והמנהגים וזה יותר מדי ואני לא רואה איך אני יכול לעשות את זה.
אמר לי הספונסר. יש רצון ויש אפשרות. מותר לך להגיד לאלוקים שהמטרה והתכל'ס זה להגיע לכך וכך, ונכון להיום, אני עושה מה שאני יכול. מהרגע ההוא, זה הוריד לי משקל של טונות. אבא שלי מבקש ממני שאני אנסה, ולא שאהיה מושלם. אין יהודי מושלם.
אני גדלתי עם ההבנה שאני לא מספיק טוב בשביל שאלוקים יאהב אותי. הספונסר לימד אותי שאלוקים, אבא אוהב, רוצה ממני את הלב. שאני אנסה להיות. פתאום, הכל השתנה. התחלתי במה שיכולתי. עם הזמן ועל ידי הצעדים חזרתי ל- 100% למקום משפחתי, למקום שממנו אני בא, זו היתה דרך ארוכה מאוד, וזה לקח כמה שנים.
צעד רביעי – הטינות. אני לא הבנתי כמה הטינות ניהלו ושיעבדו את החיים שלי. אבל באתי להבנה והידע, על ידי כניעה אמיתית, שהחברים הוותיקים אמרו לי שאין המשכיות ונקיות ללא הצעדים.
יש התחלה בצעד הראשון, יש קצת המשך ב'חברותא' (ה'ביחד' של החברים) אבל זה לא לאורך ימים ושנים. התכנית האמיתית, זה לעבוד תכנית ולחזור הביתה. לקחת את זה הביתה.
בשנה הראשונה הייתי רץ למפגשים כי רציתי רק לא להשתמש ולמות. רצתי לפגישות בערך 10 קבוצות בשבוע בכל מיני תכניות, NA ,SA, AA. לפעמים פעמיים ביום, צהרים וערב. כמעט ולא הייתי בבית. אשתי המנוחה סבלה בשנים הראשונות המון מזה שלא הייתי בבית.
הספונסר לימד אותי שהתכל'ס של התכנית זה לחזור הביתה, לפרנס, להיות בעל, להיות אבא, להיות נוכח. לעבוד את התכנית. אם בורחים מהחיים, זה קצת עוזר להיות נקי קצת זמן, אבל זה מתאדה. בלי הצעדים, אין המשכיות.
פתאום גיליתי שאני שונא את כולם. את אשתי והילדים שלי. ואת אלוקים. ואת אבא ואמא.
את האנשים בבית כנסת. ואת מי לא?
אחרי שעברתי צעד 5 עם הספונסר שלי, הרגשתי את ההבטחות שכתובים בספר הגדול. השתחררתי. אני לא יכול להגיד בדיוק מתי. זה לא שחור ולבן. אבל באיזשהו שלב שבו סיימתי הצעד החמישי ואז בהמשך בצעדים הבאים של 6-9 השתחררתי.
אני פגעתי בהרבה אנשים, פיננסית. לקחתי הרבה כסף ממשקיעים שאיבדו את הכסף. הייתי מוכרח להתקשר לכל אחד מהם, להסביר את המצב שלי, לבקש סליחה, ולהגיד שביום אחד אני אחזיר את הכסף.
בערך אז, השתחררתי והייתי בן אדם אחר. החיים עושים את שלהם. עם הזמן, נהייתי יותר בעל. יותר אבא. יותר מחויב לקהילה. שיניתי את כל החיים שלי. עד שהגעתי להחלמה, המוטיבציה שלי הייתה לעשות כסף ועוד כסף. כחלק מההחלמה שלי, איבדתי את הרצון לעשות כסף. לא רק שאיבדתי, אני מפחד מהרבה כסף.
אני לא רוצה לעשות כסף. אני רוצה שד' ייתן לי כמה שאני צריך. הילדים שלי גדלו והתחתנו, וקיבלתי מה שהיה צריך בשביל לחתן אותם, וכל החיים שלי השתנו. עם הזמן, מתוך המתנות שהקב"ה נתן לי, התחלתי ללכת פחות לפגישות. כעת, אני הולך לפגישה אחת בשבוע.
קבוצת בית, ביום ראשון בבוקר, ב-10:30. אבל, אני מגיע לשם קבוע-קבוע-קבוע. זו קבוצת הבית שלי. ואם אני לא מגיע, אני מודיע לפחות לשלושה אנשים שאני לא אגיע השבוע. מחכים לי ושבוע הבא, אני חוזר בע"ה. יש לי מקום קבוע בו אני יושב. אני מגיע די מוקדם, 10 דקות לפני שהפגישה מתחילה ואני נשאר לפחות רבע שעה אחרי שהפגישה נגמרת. זה הבית שלי.
אבל, אני חי את התכנית כל יום – בבית שלי.
אני רוצה לדבר על הענין של האנונימיות (מסורת 12). לא מוזכר בכל הספרים של SA או AA או בכל קבוצה אחרת של 12 הצעדים שלא משתמשים בשם משפחה.
מישהו ראה כזה דבר? אולי אני טועה ומישהו יגיד לי. אני שואל.
רוי. קיי שייסד את SA עשה את הועידה הראשונה בבית שלו. הגיעו 7 חברים שידעו את שם המשפחה שלו. פגשו את אשתו. הם ידעו בדיוק את שמות המשפחה של כל אחד.
כשאני מביא אנשים מהתכנית לבית שלי, יש לי תנאי. אני מוכרח לדעת את שם המשפחה כיוון שזה בית פרטי שלי. אם לא נוח לך, אל תבוא.
אני היום רב בית כנסת. בבית הכנסת שלי מתפללים לפחות 4-5 חברים מהתכנית. אנחנו מכירים את שמות המשפחה אחד של השני. אין בזה סתירה ל-SA. פה אני מרגיש נוח להגיד את שמי המלא. אני מאמין בכם. אני נותן בכם אמון. אני מאמין שלא תשתמשו בשם שלי, להזיק לי.
הסיבה שלא נותנים שם מלא כי יש פחד שמישהו ילך וישתמש בשם שלי במקום אחר. אני מבקש אם מישהו מכם פוגש אותי במקום אחר או במצב אחר שייתן לי אנונימיות – הכוונה שישאל אותי איך נוח לי שיקראו לי.
אנונימיות זה הידיעה שמה שאני שומע ויודע מפה, אני לא מוציא החוצה.
אוהב אתכם.
תודה לכם.
הערה: כל הנאמר כאן הוא מעולמו ומניסיונו כוחו ותקוותו של הכותב בלבד. עם זאת שהכותב הולך בדרך תכנית 12 הצעדים, אין הנאמר כאן מייצג את תכנית 12 הצעדים. הכותב לא מייצג את תכנית 12 הצעדים הוא הולך ומיישם את התכנית. וכל הנאמר כאן זהו דעתו שלו בלבד.
