גדלתי במשפחה מוצלחת ומסלול החיים שלי היה סדור – תיכון, יחידה מובחרת בצבא, לימודים אקדמיים שבחרתי ועבודה בתחום לאחר מכן, אבל במקביל כל הזמן ליוותה אותי תחושה עמוקה של חוסר שייכות. כשחזרתי מכמה שנים מחו”ל בעקבות שליחות של ההורים, הייתי מספר לעצמי שנקלעתי לארץ זרה בה לא הרגשתי בבית. התקשתי למצוא משמעות אמיתית להתחבר אליה בהרבה דברים שעשיתי.
צפייה בפורנו הייתה מנהג שאימצתי, עניין שהפך להיות הרגל יומיומי שלא הקדשתי לו חשיבות יתרה, כמו אכילה ושתייה. כן, זאת הייתה דרך לפרוק תסכול ועצבים, אבל ידעתי שאני בחברה טובה ושרוב חבריי גם צופים בתוכן דומה. התלות שפיתחתי לא הפריעה לי, אולי חוץ מבנסיעות של שבוע ומעלה עם המשפחה, כששמתי לב שאני נהיה עצבני מההימנעות שנכפתה עלי. למעשה אם הסיפור היה נגמר כאן, לא הייתי מגיע לתכנית ואולי דברים היו מתפתחים אחרת.
חוסר השייכות התגבר בתקופת התיכון ויום אחד גיליתי את עולם הצ’אטים באינטרנט. סיפרתי לעצמי שאני בסך הכל רוצה להפיג את הבדידות ומחפש חיבור, מה שהיה נכון במידה מסוימת. כשהזדמן לי לדבר עם מישהי הייתי באורות, ומצד שני הייתי נגעל מאחרים שניתקו לי ברגע שגילו שאני גבר. הייתי מבלה שעות בהתכתבויות וחיפוש שיחה מרגשת – באנגלית, עם נשים מחו”ל כמובן. בצ’אטים הרגשתי שאני הופך לגרסה משופרת של עצמי, כריזמטית וכובשת, מצחיקה ומלאת ביטחון.
לעתים השיחה הייתה מתנתקת והרגשתי מרוסק, כאילו הפסדתי את הדבר הכי יקר בעולם שלעולם לא יחזור שוב. הריגוש שהרגשתי מהצ’אטים וכמות השעות שביליתי ב’פעילות פנאי’ הזאת, היו עבורי נורת אזהרה ראשונה. סביב הצ’אטים התפתחה מעטפת של בושה והתחלתי להבין שהפעם יש פה משהו שלא כולם חווים אותו, שאני צריך להיות זהיר ושאני לא יכול לשתף אותו עם אנשים.
במקביל למסלול החיים הנורמטיבי שלי, יצאתי לאט לאט לדייטים עם נשים. החוויות בעולם האמיתי היו דלות והחווירו לעומת הריגושים של המציאות הווירטואלית בה הייתי מבלה שעות ביום.
בשלב כלשהו גיליתי את עולם אפליקציות ההיכרויות, ושם הייתה עוד התדרדרות. התחלתי להזין פרטים שקריים על עצמי, כשבחיים האמיתיים הייתי אדם ישר. פעם אחת ברגע של חוסר שפיות הכנסתי את עצמי למצב מסוכן שבעקבותיו ניסו לסחוט אותי ברשת. בשגרה הייתי אדם זהיר ומחושב, ‘ילד טוב ירושלים’, אבל ברגע שנשאבתי לשימוש, שיקול הדעת הרגיל שלי פשוט נזרק מהחלון. אחרי חוויית הסחיטה אדם רגיל אולי היה מפסיק או מוריד הילוך עם הפעילות הזאת, אבל אצלי זה לא החזיק הרבה זמן.
לפני כמה שנים הכרתי מישהי ומהר מאוד ראיתי שדברים מתפתחים לכיוון רציני ושאני מעוניין שם בקשר וזוגיות.
באותה נקודה הבנתי שההתנהגות שלי מהווה בעיה אבל לא הצלחתי להפסיק בעצמי. אז התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי במטרה להבין את מקור ההתנהגות שלי וכך אולי אוכל להפסיק. לאורך שנתיים הייתי במצטבר אצל שלושה מטפלים ואף התחלתי טיפול תרופתי, אבל הרגשתי שהמצב שלי רק מחמיר ולא הצלחתי לעצור.
ידעתי שבת הזוג שלי לא תקבל את ההתנהגות שלי ושהיא תיפגע מאוד אם תגלה, אבל גם רגשות האשמה החזקים ביותר לא הצליחו לגרום לי להפסיק לאורך זמן. הייתי קובע לעצמי כללים כמו התכתבויות חד פעמיות עם נשים, בלי לעבור לוואטסאפ, תמיד מחו”ל ולא מהארץ, כדי להרגיע את המצפון ולשכנע את עצמי שלא מדובר בבגידה. לא הבנתי למה אני ממשיך לברוח לצ’אטים כשבת הזוג שלי באמת הייתה מבינה, מכילה, רגישה ועדינה.
תחושת החיים הכפולים אכלה אותי גם כאן – מצד אחד היינו יוצאים לחופשות משותפות, מחוות רומנטיות הדדיות, ומצד שני עולם פנימי וסודי של התכתבויות.
בעיות בתפקוד המיני החמירו את המצב, כי המציאות איתה פשוט לא התקרבה להתעלות החושים שהרגשתי כשהתכתבתי עם מישהי. כך נוצר מעגל קסמים שגרם לי סבל רב – התסכול מהבעיות בתפקוד המיני דחף אותי לפורנו ולצ’אטים, שם כן תפקדתי והרגשתי בשליטה, אבל בפועל רק העמיק את הבעיה עד שהתחלתי להימנע ולהירתע מיחסי מין עם בת הזוג.
עניין זה חידד אצלי את ההבנה שהבעיה שלי היא לא עם מין. גם היום אני לא מגדיר את עצמי מכור למין, אולי להיפך – במידה מסוימת יש לי חרדה מיחסי מין ולא לתפקד. הריגוש במציאות המדומה של הצ’אטים פשוט היה בעוצמות שלא הכרתי מאף חוויה אחרת, כולל יחסי מין.
יום שישי אחד חזרתי לדירה ובת הזוג שלי לא הייתה בבית. הבנתי שהיא קראה במחברת שלי, שבה שפכתי במשך חודשים ארוכים את רגשות ההלקאה העצמית שלי על כל הצ’אטים מאחורי הגב שלה. זה לקח כמה שבועות אבל בסופו של דבר היא החליטה לעזוב אותי.
זו הייתה נקודת שפל כואבת וחדשה בשבילי, בלי ספק האובדן המוחשי הכי גדול שנגרם לי מהתאווה. כל הפחדים שהיו לי לאורך השנים התממשו לי מול העיניים בדיוק כמו שחשבתי שיקרה. הרגשתי שחרב עליי עולמי: חברים משותפים שלנו ניתקו איתי קשר, חברה שלה שלחה לי הודעות זועמות. היו רגעים שהתגובה שלה גרמה לי לחשוב שצדקתי בכך שלא סיפרתי לה, ושהבעיה שלי הייתה שלא הסתרתי מספיק טוב.
חשוב לי להדגיש שהסיפור שלי לא נועד לעורר הזדהות ורחמים כלפיי, אלא להמחיש את עומק התחתית שנקלעתי אליה אחרי שנים של שימוש. בפועל אף אחד לא הכריח אותי לעשות את מה שעשיתי, אבל המשכתי לפגוע באחרים ובעצמי בהתנהגות הכפייתית שלי.
כמה חודשים אחר כך הגעתי ל-SA. התחלתי לעבוד את הצעדים עם ספונסר ולהגיע לקבוצות בקביעות. הבנתי שאני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אם אני רוצה תיקון כלשהו מול בת הזוג שלי, עליי להמשיך לשמור על מפוכחות כדי שלא יקרה אותו הדבר עם בת זוג עתידית.
לאט לאט שחררתי את האשמה והחרטה, לקחתי אחריות וקיבלתי את המציאות – כנראה שהייתי זקוק לכאפה רצינית מהחיים כדי להתעורר על עצמי.
היום אני לומד לאהוב את עצמי ואת החוזקות שלי, ובאופן כללי לא להתמקד בשלילי בחיים. ברגע שאני משחרר שליטה על הרצונות שלי, אני חווה שחרור ויכול לראות את האופציות האחרות שבדרכי.
בקבוצות שיש בתכנית אני מרגיש שייך, משהו שלא הצלחתי לעשות בכל כך הרבה מסגרות אחרות בחיים. הבנתי שלהפסיק עם ההתנהגות הכפייתית שלי היא הבסיס והשלב הראשון בדרך. כמו שנהג מירוצים במכונית פורמולה 1 חייב לשים לב לכל נורות האזהרה בלוח המחוונים, כך גם אני צריך להיות קשוב ומודע בכל רגע למצב הרוח שלי, לרגשות, למחשבות ולפרשנויות.
SA עשתה בשבילי מה שלא הצליחו הטיפול הפסיכולוגי, הכדורים, ספרי העזרה העצמית והפורומים.
היום אני נותן שירות בתכנית, עוזר לחברים אחרים ובעיקר כבר לא לבד. אני יודע שיש תקווה לחיים מספקים ומאושרים שלא נשלטים על ידי התאווה.
ליאור, ירושלים
הערה: כל הנאמר כאן הוא מעולמו ומניסיונו כוחו ותקוותו של הכותב בלבד. עם זאת שהכותב הולך בדרך תכנית 12 הצעדים, אין הנאמר כאן מייצג את תכנית 12 הצעדים. הכותב לא מייצג את תכנית 12 הצעדים הוא הולך ומיישם את התכנית. וכל הנאמר כאן זהו דעתו שלו בלבד.
